הכל התחיל בדייט. קיץ 2021, הקורונה באה והלכה, ואני - רווקה תל אביבית, יושבת במרפסת עם הדייט על בקבוק וויסקי. מתנהלת שיחה, אבל כלום לא נאמר. והחלום שלי היה שאני אוכל סוף סוף לומר מה אני מרגישה ולשאול את כל מה שאין לי אומץ לשאול את הבחור שיושב מולי. וכיאה ליועצת הארגונית שאני, ברגע של שקט זרקתי לאוויר: "בוא נשחק משחק".

הוא זרם. "איזה משחק?" הוא שאל, "משחק השאלות" אני עניתי. ומשם הכל היסטוריה.

 זו היתה הפעם הראשונה שדיברנו. באמת דיברנו. מהלב. צחקנו, ובכינו, אמרנו אחד לשניה דברים שמעולם לא חלמתי שנוכל לומר, בכנות כזו ששמורה לרגעים חד פעמיים שקשה לשחזר. 

ב-6 בבוקר השמש זרחה ואני לא ידעתי אם זה הוויסקי או השאלות אבל ידעתי שמשהו פוצץ לי את המוח. בקטע הכי טוב בעולם.

אז בקפה הקלישאתי התל אביבי של שישי סיפרתי לחברות ("אתן לא מבינות מה היה לי אתמול") והן כמובן - ביקשו את השאלות. לקחו כל אחת לבן-הזוג-סרבן-הרגשות שלה, וחזרו באורות (נועהההה הוא אמר שהוא אוהב אותי!!!) ואני הבנתי שעליתי על משהו. שלדעת לשאול זה כוח, שאני יודעת איך עושים את זה ושאני צריכה לחלוק את זה עם העולם!